Slipknot – We Are Not Your Kind

לא סיימתי האזנה אחת מלאה של כל האלבום לפני שידעתי שאין לי כאן סיפור אהבה. כל המגניב שהיה בהופעה היה מנת חלקם של השירים הישנים ובסגנון הישן. כמו ב-new year resolution, נראה שהלהקה החליטה ש-new album, new me במידה מסוימת והחליטה להביא מנה של חידוש אל תוך הצלחת שלה. אין לי שום בעיה עם חידוש ואני אף מברך להקות שמחליטות לגלות כיוונים חדשים. יש לי בעיה כשהכיוון החדש שלכם הוא הכיוון הישן של אמנים אחרים. ככה אנחנו מקבלים את Birth of the Cruel שמהווה משהו מתקופת ה-Nu Metal של Machine Head, את Nero Forte של Disturbed (עם פזמון של The Killers) או את Spiders של Marilyn Manson. את רוב האלבום מלווה אווירת Trip Hop מסגנונם של Massive Attack שלא משתלבת בכלל עם הקטעים בהם אנחנו בכל זאת מקבלים משהו Slipknot-י מוכר.

האלבום רצוף קטעי מעבר שמביאים איתם רעש מבוקר המלווה לעיתים בליריקה סתמית (“Death because of death because of you” החוזר על עצמו הוא דוגמה טובה). קטע המעבר היחיד שעושה את עבודתו נאמנה הוא Insert Coin שעומד בתחילת האלבום ומאפשר להתנתק מהעולם אל תוך משהו חדש. שאר הקטעים דווקא קוטעים את חוט המחשבה ומרגישים מאולצים וחסרי משמעות. ניתן היה לוותר עליהם בלי כל רגשות מצפון.

בתוך כל הבלגן הזה, אנחנו יכולים למצוא קטעים שמתחברים יותר לסגנון הישן, המוכר והאהוב. מתחברים אבל בהרבה מקרים מרגישים כמו רכיבה על האדים שלו. שיר כמו Orphan מכיל את תחושת הקופצנות המוכרת, את סאונד האינדסטריאל הכבד, את התופים האלימים ואת הפזמון הדביק ועם זאת, ישנה קצת תחושה של עייפות או של מיצוי במצבורים היצירתיים. התחושה היא שהשירים הללו נכתבו עבור האלבום ולא שיש להם איזו סיבה להתקיים בפני עצמם. האמנותיות או האמירה כאן קצת נאבדת בתוך קלישאתיות.

אחרי מספר לא מבוטל של האזנות, הצלחתי למצוא כמה נקודות אור ונקודות אחיזה באלבום למרות הכל, בעיקר במקומות שהזכירו לי את מה ש-Slipknot מתמיד ידעו לעשות. השיר Solway Firth, שנפתח באופן מגניב ביותר באותה דרך בה נפתח האלבום עם ההטעמה הממזרית של “I’m counting all the killers”, הזכיר לי חומרים מתוך Vol 3 בשילוב בין העדין שמבשר רעות ובין המכסח שמוכיח שהבשורות צדקו. הביצוע הטכני הנהדר בשיר הזה הזכיר לי שלמרות שהחומרים החדשים מסתדרים לי פחות טוב, עדיין מדובר באוסף של מוזיקאים מוכשרים ביותר, בזמר אחד עם קול ויכולות אייקוניות ובלהקה שעדיין עומדת מחוץ למעגל בפנים זועפות ומוכנה להתמודד עם כל פוחז שיקרא עליה תיגר (כולל אותי). חשוב לציין שמספר פעמים לאחר שסיימתי האזנה לאלבום מצאתי את עצמי מזמזם את הפזמון של השיר Unsainted – דווקא השיר הראשון באלבום! הרי לכם הוכחה כמה שהפזמון שלו מדבק וממכר (ועם זאת, טיפונת פופי ל-Slipknot שלמדתי לאהוב).

בשורה התחתונה, לגבי האלבום הזה הייתי אומר Slip-NOT. לא כי מדובר בלהקה רעה או באלבום לא מהנה. כי מדובר בלהקה טובה עם אלבום לא מייצג. הייתי שמח אם הלהקה הייתה משאירה ל-Marilyn Manson לעשות את הקטע שלו, ל-Machine Head לעשות את שלהם ולעצמם לעשות את מה שהם ידעו לעשות כל כך טוב באלבומים הקודמים שלהם. הציפייה לסאונד, לאנרגיה ולאווירה ה-Slipknot-ית שראיתי בהופעה ההיא בגרמניה לא זכתה כאן לסיפוק. לא לזה נרשמתי. כל שניתן לקוות הוא שביום בו אזכה (בתקווה רבה) לחזות בהם מופיעים, הטירוף שלהם יפרק אותי על רקע השירים הישנים כמו שהם ידעו תמיד לעשות וכמו שבאמת ארצה לקבל.